"הזדרז אנחנו כבר סוגרים" – פנתה אלי הספרנית. עמדה לה בעמדה ניצחת בקצה המעבר ביינות לשתי שורות הספרים.

פניתי אליה ובקשתי שתתן לי את ספרו של עמוס עוז,"ספור על אהבה וחושך" אותו מצאתי בביקורי הקודם ומאחר שחסרו מספר עמודים בעותק, השאלתי בסוף ספר אחר.

החזרתי את הספר הקודם ואת הדיסק לסרט ג'יימס בונד שכבר העלה אבק.

"אתה לא לוקח סרט?" -שאלה.

בד"כ אני מגיע קודם לעמדת הסרטים ובוחר אחד, אלא שהפעם החלטתי לוותר לאחר שהסרט הזה היה אצלי המון זמן ולא נצפה. שלשום הספרנית אף אמרה שהוא אצלי עוד משנה שעברה.

– "בשביל זה בקשתי להעריך את זמן ההשאלה מדי פעם" – השבתי.

הגיבורים האלה, הג'יימס בונדים, גבורתם כבר אינה ראויה בעיני. אין הם חווים עוני, בדידות , מחלה ומלחמה ומתהדרים רק ביפייפיות הנשרכות אחריהן ובמכוניות יקרות.

כמו כן אין הם מיצרים דבר בעל ערך בחייהם. אני מעדיף ספורים מציאותיים, ערכיים, או אפילו קומדיות.

קודם היו אצלי שני ספרים על אנשים באמת מעניינים שחוו זאת – סטיב ג'ובס וספריו של צבי ינאי על אחיו רמולו 'שלך,סנדרו' וספר ההמשך 'מאוחר מדי'.

 

ברגע האחרון נמלכתי בדעתי, שני מטרים מעמדת המחשב של הספרנית נמצא מעמד הסרטים. קפצתי שני צעדים ומשכתי את הסרט הראשון שידי

היתה משגת. ייוווווו איזה מזל, שם הסרט הוא: 'הרשת החברתית' לא האמנתי שישנם כאן סרטים כל כך חדשים ובדיוק סרט בהזמנה.

בעודי מחכה עכשיו שהבקשה לפטנט ששלחתי בדואר הרשום למשרד הפטנטים הישראלי בירושלים תגיעה ליעדה, וכאשר הבקשה היא על מניעת ההתמכרות לאינטרנט ולתופעה הקרויה 'דכאון פייסבוק'  Facebook Depression מגיע לידי הסרט המתאים.

-"יופי זה קשור לפטנט שלי" ורציתי ללכת.

-"אולי תשתף אותנו", היא בקשה.

ספרתי על ההקשר ויצאתי.

 

אני באמצע קריאת ספרו של עמוס עוז. איך לקחתי את שלושת הספרים על ג'ובס, על רומולו ועל עמוס עוז ושלושתם נוגעים במוות.

צללתי בשבועיים האחרונים במחוזות שונים, ארצות ניכר מהשפע של עמק הסיליקון (ג'ובס) לעוני בישראל של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת (עמוס עוז), לערבות אפריקה במרחבי טנזניה, אריות וקוקיות במסעו של רומולו, במחקרו המדעי שעשה שם בסוף חייו. איטליה של מלחמת העולם השניה, פולין באותה תקופה בספר אחר וארץ ישראל מאותה תקופה המופיעה בספר השלישי.בעצם כולם ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות. הכל מתערבב בהם לחיים שלמים של דמויות שונות בתכלית.

אבל המוות זהה, אותה נקודת זמן בו עומד האדם ומתבונן אל חייו שעברו. עם זה מזקנה, או ממחלה או בטרם התאבדותה של אמו של הילד עמוס עוז כפי שהוא מתארה.

 

אני מנסה לבחון את המשותף, את הקיום שלאותה נקודת זמן, האם היא סוף פסוק או שמא נקודת אחיזה לעבר שינוי עבור אלה שניצלו.

בדרך כלל האדם לא נעצר לבחון את הנקודה ולרוב מגיע אליה באחרית ימיו, אז גם יעשה את חשבון הנפש ויגלה שזה מאוחר.

מעטים יפגשו אותה, את נקודת הזמן בשלבים מוקדמים יותר, ואז היא יכולה להיות נקודת מפנה.  

 

על מה חושבים אז, על מה חשבתי, על משפחה וחברים, על חלומות שהוגשמו או שפרחו להם. על  ההשלמה שנעשה הכל להיות מושלם ועל הפיפוסים

שבדרך. כאשר פרופסור רומולו, ואני חושב שהוא הכי הרשים אותי מכולם, הבין שהוא באותה נקודת זמן עקב מחלה וכבר היה אדם בשנות השבעים שלו כשהחליט

לצאת לתקופה של שנתיים לחקור את החיות בסוואנות של אפריקה. 

אודות David Gross

Inventor
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s