א' ממשרד החוץ

 

 

–שלום,
אני מדברת עם דוד?

–כן,
שלום.

–מדברת
א',
ממשרד החוץ.
השארת לי הודעה ואני
חוזרת אליך.

הגלגלים במוח הקודח שלי העסוק
במיוחד בקידום הפרויקט ובו הדד–ליין
שהוא סוף השבוע הבא,
נעצרו לרגע והלב החסיר
פעימה.
ניסיתי להיזכר מה
השארתי בהודעה.
כעבור רגע נזכרתי.

– הא…
רציתי להציע ש–

והצעה נוספת…

ונוספת…

–תודה,
אעביר את הרעיונות
הלאה.
להתראות לך.

–להת'

מסרתי לה כמה רעיונות בנושא הסברה שעלו במוחי במהלך התקופה האחרונה.

 

 

גם עם משרד הביטחון יצרתי
קשר במהלך הלחימה.
הפעם אפרט את העניין
מאחר ששמתי לב שהוא כבר טופל (אף
על פי שלא קיבלתי שום תגובה מהם).
כבר במלחמות הקודמות
הבחנתי בלהיטות של העיתונאים הישראלים
לפרט כל פרט בדיווחים,
הן מהשטח והן מהאולפן.
למשל מיקום מדויק של
נפילות הטילים בשידור חי.
באחת המלחמות/מבצעים
דווח על נפילת טיל בשכונת בת גלים בחיפה,
כאילו שחייבים לדווח
בשידור חי בדיוק באיזו שכונה.
במבצע אחר דווח על
נפילה באחד מישובי מועצת באר–טוביה.
אבל הם לא הסתפקו בזה
וראיינו את אחד מתושבי הישוב ובוודאי שלא
כינו אותו באות,
א'
ב'
או ג',
אלא בשמו המלא,
הפרטי והמשפחה.
מאחר שגרתי בעבר באחד
מישובי באר טוביה,
ניגשתי אל ספר הטלפונים
של המועצה המצוי בביתי ולאחר מס'
דקות חיפוש מצאתי בשטחים החקלאיים של איזה
מושב נפל הטיל.

במבצע האחרון,
לאחר שהתופעה חזרה
(אינני
זוכר,
אבל מאמין שגם בפעמים
הקודמות הארתי(וגם
הערתי)
את תשומת לבם)
הפעם שלחתי אימייל.
הכתבים לא תיארו אמנם
באיזה ישוב נפל הטיל ולא ראיינו את בעלת
הבית ההרוס,
אבל ראיינו את השכן
שהוצג בשמו המלא.
חיפוש מהיר ב-144
באינטרנט והנה שם הישוב
בו נפל הטיל.
(..חחח אסור במקרה הזה
לנהל נוהל שכן).
נוכחתי שאכן כעבור
תקופת זמן מסוימת,
התופעה מעט נעלמה.

 

………………………………………

 

לפני 13 שנים הכרתי את זהר אביטן. אחד המנהלים במכללת ספיר ולו תוכנית רדיו שבועית ברדיו הנגב, שאולפנו מצוי במכללה. התוכנית קרויה בשם 'ירח על כידון הברוש', שם הלקוח משיר של נתן אלתרמן (אני קורא עכשיו את הביוגרפיה שלו, ועוד אשוב אליו בהמשך).

חברי הרצל לימד אז במכללה וסיפר לזוהר על התוכנה שפיתחתי ועל הספר שכתבתי ושערכתי מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב כמה חודשים קודם לכן.

אחד הערבים של נובמבר 2003. אני נוסע בדרכים לעבר שדרות. מכיר את העיר מאחר ששש שנים קודם לכן הדרכתי נוער שוחר מדע במכללה. הפעם אני נוסע דרומה, אז נסעתי צפונה ממושב אחר. לא שמתי לב בכלל לעיתוי התוכנית, 8 שנים לרצח רבין. לפני מועלה לשידור פרופ' צחור שהיה נשיא המכללה. הוא מדבר על רבין והרצח, ואני חושב על היום, על שנת 2003 שבה שדרות מותקפת וכל המדינה נמצאת במתקפה מזה כמה שנים, האינתפאדה השניה רוויה בפיצוצים ובמחבלים מתאבדים. ואז זוהר מסיים את השיחה עם פרופ' צחור (שהיה בעברו מזכירו של בן גוריון בשדה בוקר) ומתחיל לתאר אותי, היושב מולו באולפן וסיבת בואי. לא יכולתי לעבור ישר למתמטיקה, תוכנה ומדע, לפני שאשיב לפרופ' צחור על דבריו.

אז פתחתי את העמוד הראשון בספר שכתבתי והתחלתי להקריא:

 

 

בדרך לצפת

העמסתי את כל הספרים, המחשב הנייד והבגדים על הרכב.

שעת ערב.
אמנם ערב חג הסוכות אבל הדרכים אינן עמוסות. אותות למלחמה הנתשת מזה כשנה.

חייתי את המלחמה הזו  בנפשי, ניסיתי לעזור, אף פניתי אל אחיו של
הנשיא בתחילתה של המלחמה. היה זה באוקטובר 2000, לאחר שגיליתי בעיתון תמונה ובה חור מכדור מקלע שחדר אל תוך המקרר במטבח
של תושבת שכונת גילה בירושלים.

פניתי אליו בשאלה:
"זוהי מלחמה, היכן אמצעי התקשורת שלנו, מדוע אין מציגים זאת כפי שזה" ?

סיפרתי לו שאסע בתקופה
הקרובה לניו-יורק , אולי ניתן לארגן משהו מבחינת אתר אינטרנט , שיציג את האמת,
אולי מישהו באמצעי התקשורת, המזינים אותנו בראיה חד צדדית.   פניתי , אבל פניתי הושבה ריקם.

המשכתי לנסוע לכוון צפון.
עברתי את תל אביב , התקרבתי לקריות- המפרץ. קריית-אתא, קריית-מוצקין ולבסוף קריית-ביאליק, מקום מגורי הורי.
בצומת עמדה טרמפיסטית צעירה, סימנה בידה למכוניות החולפות .
עצרתי.

"לאן אתה מגיע?" -שאלה.

את ההמשך אפשר לקרוא כאן 2014, מבצע "צוק איתן"

נזכרתי בזוהר ובסיפור הראיון ברדיו לפני כשבועיים. באחת התוכניות בטלוויזיה במהלך המבצע האחרון הוא רואיין. יום למחרת ופרופ' צחור הופיע לשידור בטלוויזיה.

זוהר דיבר על שדרות, על המכללה ועל הסינמטק  שהוא ממנהליו (בדקתי עכשיו והוא יו"ר הסינמטק ואחריו ברשימת חברי האסיפה של עמותת הסינמטק, פרופ' צחור).

איפה הייתם כאשר אמרתי לכם להתבונן במציאות כפי שהיא?

מאז עברנו התנתקות, מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן ומבצע צוק איתן שלא הסתיים עדיין.

בעצם כעבור שנתיים (2005) הסרתי את רוב החלק האוטוביוגרפי מהספר. שנים מספר ניסיתי לקדם אותו כאשר הוא שילב מדע, טכנולוגיה ואוטוביוגרפיה המספרת את המציאות שלי ושל המדינה. לא זכיתי לתמיכה וכאמור עשיתי מסיבת עיתונאים, פניתי לגורמים רבים כולל ראש הסוכנות היהודית שהיה מפקדי בעבר בחיל האוויר, אשר הפגיש אותי עם ראש המחלקה לישראל תא"ל אפרים לפיד. הוא סיפר לי שבנו דר' למתמטיקה אבל בסופו של דבר לא המליץ לקדם את הפרויקט. בסוף השיחה איתו הוא מסר לי חוברת של מועמדות לפרס וולף. ידעתי שלאדם שאינו מהאקדמיה שבקושי בעל תואר ראשון אין כל סיכוי לזכות, וכך נסתיימה הפגישה.

מה שמעניין, לאחרונה גיליתי שבנו זכה בפרס מטעם קרן וולף כשנתיים לאחר אותה שיחה…..

אבל הנה שוב ההיסטוריה חוזרת. וכפי שאלתרמן תיאר בכתביו את הפוגרומים בשנות השלושים של המאה הקודמת, את מאבקי המחתרות ומאבק הישוב להקמת המדינה, גם אצלי הכל חוזר.

טוב, צריך להמשיך ולקדם את פרויקט מניעת ההתמכרות לאינטרנט… אפרט בפוסט הבא את ההתקדמות. שבת שלום.