בדרך לצפת

העמסתי את כל הספרים, המחשב הנייד והבגדים על הרכב.

שנת 2001, שעת ערב.  אמנם ערב חג הסוכות אבל הדרכים אינן עמוסות. אותות למלחמה המתחוללת מזה כשנה. חייתי את המלחמה הזו בנפשי, ניסיתי לעזור, אף פניתי לראש העיריה שהיה אחיו של נשיא המדינה בתחילתה של המלחמה. היה זה באוקטובר 2000, לאחר שגיליתי בעיתון תמונה ובה נראה חור מכדור מקלע שחדר אל תוך המקרר במטבח של תושבת שכונת גילה בירושלים. נפגשתי עם נציגו ופניתי אליו בשאלה: "זוהי מלחמה, היכן אמצעי התקשורת שלנו, מדוע אין מציגים זאת כפי שזה?". סיפרתי לו שאסע בתקופה הקרובה לניו יורק, אולי ניתן לארגן אתר אינטרנט שיציג את האמת, אולי משהו באמצעי התקשורת האחרים המזינים אותנו בראיה חד צדדית. פניתי, אבל פניתי הושבה ריקם.

המשכתי לנסוע צפונה.

עברתי את תל אביב , התקרבתי לקריות- המפרץ. קריית-אתא, קריית-מוצקין ולבסוף קריית-ביאליק, מקום מגורי הורי.

בצומת עמדה טרמפיסטית צעירה, סימנה בידה למכוניות החולפות .

עצרתי.

"לאן אתה מגיע?"   -שאלה.

"לצפת "- עניתי.

"מצוין , אני צריכה לצומת אחיהוד" ונכנסה.

היא היתה יפהפייה , פנים נאות עיניים בהירות, שיער  ארוך בלונדיני.

התחלתי לנסוע.

"אז מה, גם את לוקחת סיכונים כמוני" ,"לנסוע בטרמפים זה קצת מסוכן, לא"? – שאלתי.

"ה….כן, נכון , ואיזה סיכונים אתה לוקח"?

"תראי אני…."

"נו , איזה סיכונים"- שאלה

"אני המצאתי … פיתחתי דברים במתמטיקה ועכשיו אני נוסע לכתוב"- השבתי.

 " אוי…מתמטיקה…"

      “תשמעי, זה לא מה שאת חושבת – זה יפה, צבעוני"

 “לא משנה זו מתמטיקה, ואני הולכת על קרימינולוגיה שזה מעניין, ולא כמוך מתעסק במתמטיקה"

מזה זמן רב  אני חוכך בדעתי  כיצד לכתוב את ספרי זה .

חשבתי על רעיון של פגישה עם ידידה ותיקה, כך אסביר לה את הנושא , אבל עתה, שלח לי אלוהים כדמותה. חיפשתי את  ארנקי.

פתחתי את הארנק, הוצאתי את התמונות,

את רואה , זה  הפיתוח שלי:

                                  

אלו קווים  שווי פוטנציאל של מטענים חשמליים.

"נראה יפה "   – אמרה.

– "וזו התוצאה שהתקבלה ע"י פרופסור פיל פראונדורף מאוניברסיטת סנט לואיס, באמצעות תוכנת Mathematica   שעולה 1880 דולר" -עניתי והצגתי את התמונה הבאה:

 

   

 

http://newton.umsl.edu/~philf/dipole.html

   

היא החלה לספר על עבודתה , על הלימודים, החבר.

אח"כ הוציאה את הפאלפון שלה, התקשרה וביקשה שיבואו לקחת אותה מהצומת.

עצרנו.

לאחר שירדה , יצאתי גם אני ופתחתי את הבגאז'. מתוך התיק הוצאתי עוד תמונות.

 

"איך זה? יפה ?" – שאלתי.

זוהי מעבר של קרן אור דרך סדק קטן מאוד שצורתו מלבנית. כאשר אור עובר דרך סדק מאוד צר, מתקבלת תופעה הקרויה: עקיפה.

על פני המסך ממול, לא מתקבל אזור מואר, נניח בצורת מלבן , אלא אזורים מוארים ואפלים. הצבעים בתמונה מסמנים את עוצמת האור על המסך. ככל שעוצמת האור יותר גדולה, יש יותר טבעות.

הצגתי בפניה תמונה נוספת.

זהו פתרון של משוואה מתמטית מאוד מסובכת:

הראתי לה עותק של הספר המתמטי: "תאוריית הקטסטרופות למדענים ומהנדסים" שכתב פרופ' רוברט גילמור, אותו קניתי בניו-יורק לפני שנה.

על עבודתו בפיתוח התאוריה הזו, קיבל הפרופסור הצרפתי רנה תום את פרס פילדס

לשנת 1958.   פרס נובל ניתן לכימיה ולפיסיקה, אבל משום

מה לא ניתן פרס נובל למתמטיקה. השמועות אומרות שזה בגלל שאהובתו של נובל ברחה עם מתמטיקאי…

לפיכך מוגדר פרס פילדס  כפרס נובל של המתמטיקה.  הוא ניתן למדענים עד גיל 40 .

מתחרהו על הפרס היה ג'ון נאש, שלא זכה בו, ואולי זה היה בין הגורמים להתפרצות מחלת הסכיזופרניה שלו. כעבור עשרות שנים, כשכבר היה בריא, זכה פרופסור ג'ון נאש בפרס נובל לכלכלה.

"את יודעת" מתמטיקה זו, המסובכת (הכוללת משוואת דיפרנציאליות)  הצלחתי לפתור תוך דקה בעזרת האלגוריתם שלי.

–         תשמע אל תראה את התמונות האלה לאחד שהוא "דלוק".

–         מה זאת אומרת.

–         אתה יודע,  אחד שמשתמש בכדורים, הוא יסתכל על התמונה, ואחר כך כאשר לא  יחשוב עליה, אבל יזיז את ראשו הוא יראה אותה בהבזק, בזווית העין.

אז זהירות….

ההרים הגבוהים התגלו כמאיימים קשות על מנוע המכונית אשר נאבקה בעליות התלולות. אורותיהם של הישובים החלו להראות רחוקים ונמוכים.

הגעתי למלון רימונים. התמקמתי בחדר שבו בשקט ובשלווה אוכל לסיים את משימתי.

למחרת , לאחר ארוחת הצהריים, יצאתי לטייל בסמטאות העיר העתיקה.

הנוף המוכר, נוף ילדותי, והר מירון ממערב, הכו בי בעוצמה והעלו גלים של געגועים.

עברתי בדרכי דרך גלריות האומנים הרבות הפזורות בעיר העתיקה. הגלריה של פרנקל שלידו גר חברי מאיר. הגלריה של כתריאל עפרוני, שהיה המחנך שלי בכיתות ז' ו-ח. והגעתי גם לביתה של סבתי עליה השלום שעתה הוא עזוב.

בערב התקשרתי אל דודי ודודתי נתן וטובה, הגרים בקרית שמונה.

הם קיבלוני בשמחה, לא התראנו מזה זמן, תמיד שמחתי להגיע אל משרדו של דודי נתן, ובית הדפוס שבו.

מכונת הדפוס הגדולה שהשמיעה רעשים שונים של גלגול, חכוך, ואקום שמשך אליו את הדפים וריח הדפוס.

דודי הוא אוטודידקט. בקושי גמר יסודי ולמד במשך שנים בעצמו מספרים באנגלית שהזמין במיוחד מחו"ל. היו אלה ספרים משנות ה-50 שכה השתוקקתי לקבלם בעת שלמדתי פיסיקה באוניברסיטה בשנות ה-80.

אבל הצלחתי לשכנעו לתת לי ספר אחד. "שמושים מתמטיים בפיסיקה".

תמיד השתוממתי כיצד יכל להבין את הכימיה, הפיסיקה המתמטיקה כאשר לא היו באמתחתו יותר מממספר שנות לימוד של בית הספר היסודי. במשך לילות שלמים ובמשך שנים הוא הגה על לימודי המדעים, קנה ציוד מעבדה בכימיה, מיקרוסקופ,ציוד לפיתוח תמונות ועוד.

וכמו תמיד, גם היום, יצאתי לדרכי מלווה בכמות דפים גדולה,  בכדי לכתוב את סיפורי זה.